בס"ד מרחשון התשע"ד
ערן משה מרגלית, משכן שלום
תוכחה – "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ"
ישנה חשיבות ומשמעות למפגש הראשון עם מילה או שורש שמופיעים בתורה. הדבר מלמד על תוכנה ועניינה של אותה מילה. התוכחה הראשונה בתורה מופיעה דווקא בהקשר של כריתת ברית ולא בהקשר של מריבה ומחלוקת. בפרשת וירא אבימלך מלך גרר מבקש לכרות ברית עם אברהם ומבקשו כי ישמור לו ולזרעו אמונים.
נעיין בפסוקי התורה (בראשית פרק כא כב – כד) ובהתפתחות השיחה ביניהם:
א – לפני קיום השבועה, בוחר אברהם להוכיח את אבימלך כנאמר (שם כה): "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ".
ב – אבימלך מצידו מתנצל ואומר (שם כו): "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם".
ג – רק לאחר מכן מתאפשרת כריתת הברית: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית" (שם כז).
מה אם כן המשמעות שהתוכחה הראשונה מופיעה בהקשר של חיבור בין בני אדם – האם ישנו קשר בין התוכחה לכריתת הברית? מדוע לא הוכיח אברהם את אבימלך קודם לכן?
במדרש על הפסוק נאמר (בראשית רבה נד, ג ד,ה והוכיח):
א"ר יוסי בר חנינא התוכחת מביאה לידי אהבה שנאמר (משלי ט) 'הוכח לחכם ויאהבך'
היא דעתיה [מאמרו של רבי ברבי חנינא כאן, תואם למאמרו] דרבי יוסי בר חנינא דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה.
אמר ריש לקיש תוכחה מביאה לידי שלום 'והוכיח אברהם את אבימלך'
היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום.
חכמים הבינו שישנו קשר מהותי בין תוכחה ובין אהבה ושלום. אין אהבה אמיתית, אין שלום אמת, מבלי יכולת לדבר על מכלול הנושאים, גם אלו שלעיתים נוח לנו יותר להתעלם או לברוח מלעסוק בהם. לא ניתן לכרות ברית אמת, באם עדיין לא נוקו ה'משקעים' המפריעים, ולכן אברהם מוכיח את אבימלך במעמד כריתת הברית.
החכם מבקש לתקן מידותיו, להיות אדם טוב יותר, שלם יותר, ומשום כך הוא מעריך ואוהב את חברו שמוכיחו, מפני שעל ידי התוכחה הוא יכול להשתפר ולהתקדם.
וריש לקיש מוסיף, כי ישנו ערך לתוכחה גם כאשר אין מדובר בשני בני אדם רעים ואהובים, וזאת משום שוויכוח הדברים, מאפשר שלא לשמור טינה בלב, והשני מוכיח לחבירו שלא התכוון לפגוע בו, או שמודה על הדברים, וכפי שהיה אצל אברהם.
ניתן להוסיף ולומר, שאברהם מלמדנו שגם שיש לאדם טענות כלפי חברו, עליו לשקול ולבחור מתי לבוא ולומר את הדברים. אברהם "אינו מגיב מן המותן", אלא מחפש את ההזדמנות הנכונה לומר את הדברים, כך שהצד השני יקבלם, ומשום כך רק כאשר אבימלך פונה לאברהם, כאשר הוא מבקש לכרות עימו ברית בוחר אברהם להזכיר את מעשה הגניבה.
וייתכן שאילולי היה מגיע אבימלך לכרות ברית עם אברהם, היה אברהם שותק ולא מגיב למעשה הגניבה וכלל לא היה מוכיח את אבימלך על מעשה עבדיו – אם משום כבודו של אבימלך ואם משום שלא היה מדובר בפגיעה משמעותית כל כך מצידו של אברהם וכיו"ב ואם מצד שהעריך שהדברים לא יתקבלו, אך כאשר מערכת היחסים עומדת בפני שינוי – בפני הידוק מערכת היחסים וקרבה גדולה יותר, מבין אברהם שקיים הכרח, לדבר ולהוכיח על מנת לאפשר את השינוי.
רש"י בביאורו את לשון "והוכיח" כתב "נתוכח עמו על כך". וביאורו פרשני רש"י שהכוונה שאינו מלשון 'תוכחה' אלא מלשון 'וויכוח', הן מצד שלא ראוי להוכיח את המלך, והן מצד שלא אבימלך היה זה שלקח את הממון.
כנראה שרש"י הבחין בין 'תוכחה' כמסר חד כיווני שעובר מן המוכיח למקבל התוכחה, ובו המוכיח מראה לצד השני שלא נהג כשורה (וסוג כזה של שיחה, אכן אינו ראוי כלפי מלך), ובין 'וויכוח' שבו ישנה שיחה דו כיוונית בין הצדדים, המבקשת לברר את העובדות ולהגיע להבנות.
ועל פי דברים אלו למדים אנו, שגם שניצבים אנו בפני אדם 'בכיר', אדם שאנו חייבים בכבודו וכיו"ב – ניתן למצוא את הדרך הנכונה, בזמן הנכון ובמילים הנכונות, לפנות ולדבר על המצב ועל התנהגותו כלפינו, על מנת ליישב את ההדורים.