בס"ד
חכמים תקנו הדלקת נר חנוכה עליה אנו מברכים "אשר קדשנו… להדליק נר [של] חנוכה".
מנהג ישראל להדר באופן מיוחד בהדלקת הנרות ואף על פי שמעיקר הדין יוצא בהדלקת נר אחד בכל יום ויום, נוהגים להדליק כמספר הימים ובכל יום מוסיף והולך עד שביום השמיני מדליק שמונה נרות.
לכאורה אם מדליק כמה נרות ובפרט בחנוכיה שבה יש שמונה קנים, היה צריך לשנות בנוסח הברכה ולומר בלשון רבים – "להדליק נרות של חנוכה"?!
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בפירושו לסוגיית הגמרא לחנוכה בבואו להסביר את נוסח הברכה (עין אי"ה שבת פ"ב אות כד; עו"ר א תלה), פותח בפנינו פתח להבין את היחס שבין האחדות ובין הריבוי, את היחס שבין הפירודים והמחלוקת ובין השלום.
ונביא את דבריו תוך כדי ביאור הדברים:
הברכה על הדלקת נרות חנוכה מפגישה אותנו עם תוכן עליון "להדליק נר של חנוכה". החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה כאשר ביארנו (לעיל אות ח) בהוראת חנוכה, בהקבלה להוראת חנוך", ימי החנוכה אינם רק זכרון לאירוע שהיה בעבר, אלא רומזים לעתיד הנשגב שעתיד להופיע, חג חנוכה, בו חנכו את המקדש מקושר עם העתיד – שאנו חונכים דבר אנו עומדים מול כל הפוטנציאל הרמוז והגנוז בו והעתיד להתגלות ולהופיע בהמשך. אם כן שאנו עומדים בחנוכה מול החנוכיה "היא מציירת את כל המאורות הפרטיים שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב". מראה החנוכיה ובה שמונה קנים עם נרותיה רומז לריבוי של אורות, לתפארת של גוונים שקיימים בעם ישראל. הרב רואה בכל נר סמל לאור פרטי שצריך להאיר באומה ומונה לנו שמונה סוגים שונים של כוחות ומידות שמתגלים באנשים שונים באומה.
האומה מורכבת מסיעות וממפלגות שונות שכל אחת מהן מגלה באופן מיוחד את אחד האורות. שאנו מסתכלים על אותן סיעות ומפלגות נראה שיש כאן ריבוי של הרבה אורות פרטיים בלא שום תוכן מאגד – "שרק טרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו האורות הרבים, הפרטיים, כאילו הם דברים נפרדים", אכן בטרם העמדת התכלית הכללית של חיי האומה, נראה כאילו כל כח עומד בפני עצמו, דואג בעבור עצמו ולעיתים גם צורר ומתנגד לאור של זולתו, ובאמת ההבדלה של האורות נדרשת היא: "וצריכים לפעמים להיות עומדים בפירודם כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות[1]".
הנטיה לאחדות ולשלום, טומנת בקרבה גם סכנה, העושר של הפרטים לא יכול להתגלות כאשר קיימת אחדות מטשטשת – כאשר קיימת אחידות. לכן אותם אורות פרטיים צריכים להיות רחוקים זה מזה, לעמוד כל אחד בצורה נבדלת, כנרות החנוכה שצריכים להיות רחוקים זה מזה על מנת שלא יראו כמדורה[2]. "ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דיעות, יש נוטה לאחד המאורות ביותר ונדמה לו שמי שנוטה אל חברו הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו". מצב זה של אורות פרטיים הנבדלים והמתפרדים זה מזה, לעיתים מוביל לסכסוכים ומחלוקות, וזאת בעיקר שקשה לנו לקבל מדוע לא כולם חושבים כמונו, מתנהגים כמונו, נלחמים עבור הערכים החשובים לנו וכיו"ב ונדמה לנו שמי שנוטה ללכת לעבר 'אור' אחר, הרי הוא ממעיט בכבוד אותו 'אור' שאני מחבב. אבל באמת ריבוי האורות הוא הכרחי ויש לו תפקיד חשוב –"ומתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה והשכלולים מתרבים". הפירוד מאפשר לכל פרט להתגדר ולהשלים את צביונו הפרטי וכך בסופו של דבר נבנה עולם משוכלל ושלם יותר. נמצא שבאופן פנימי דווקא ניגודי הדעות הקיימים שיש בהם סכסוכים, הם אלו שמובילים את המציאות לעולם שלם יותר.
וכפי שכתב הרב במקום אחר (אורות, אורות ישראל פ"ו, ד): "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגַּם בַּצַּד הַטּוֹב יֵשׁ שֶׁעַל-יְדֵי הַפֵּרוּדִים מִתְגַּוֵּן כָּל טוּב פְּרָטִי בְּגָוֶן מְיֻחָד, וְאֵין גָּוָן הַשָּׁרוּי בְּאַחֵר דּוֹחֵק אוֹתוֹ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרָתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְעַשֶּׁרֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי אוֹרוֹת, וְהָרִבּוּי הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא יִגְרם אֶת הַשָּׁלוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פְּנִימִי".
ידיעה זו מאפשרת להסתכל בצורה נכונה על הסיעות השונות באומה, ולהבין את תפקידם ואף להבין את המשמעות הפנימית למחלוקות שקיימות, אמנם אין מצב ימשך לעד, מצב זה אינו אלא הכשר והכנה למצב השלם, "אבל הפירודים גם כן לא יהיו קיימים לעד, שהרי כל זמן שיש פירודי דיעות אין הקדושה מתבססת (מלשון בסיס, דהיינו אינה מתיישבת בצורה קבועה) בעולם[3]. ועיקר הברכה היא ברכת השלום[4], והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל כי כל המאורות הפרטיים הכל הוא נר אחד. שכל הנרות הפרטיים הינם מגלים את הנר האחד", שיבינו כל חלקי האומה, שבאמת כל גילוי החיים הפרטים שלהם, הינם יונקים מאור האחד וחושפים אותו, וכפי שהיה במנורת המקדש שהיו פונים כל הנרות אל הנר האמצעי[5]), נזכה לברכת השלום וגילוי הקדושה בעולם.
לאור זאת מבאר הרב את נוסח הברכה: "על כן לא 'נרות של חנוכה' נאמר בברכה", למרות שבפועל אנו רואים הרבה נרות – אורות, אין אנו מציינים זאת, משום "שהיא נושאת דעה עד המרחק היותר נשגב, עד העתיד היותר עליון ונערץ בעז ד'" חנוכה פונה לעתיד הנשגב בו תתגלה האחדות והרמוזה בנר היחיד ולכן מברכים אנו בלשון יחיד "כי אם 'נר של חנוכה'".
המפגש עם נרות החנוכה, המפגש עם בית המקדש – מעמיד אותנו מול החזון הלאומי הגדול והאחד שלנו, אליו כולנו שואפים והמגלה לנו כמה אנו עם אחד.
וכן הוא גם בעבודת הנפש הפרטית, מצד החומר כל אחד מאתנו נבדל מחברו ואילו מצד הנשמה כולנו באחדות – משום שבשורש מתאחדות הנשמות לנשמה אחת גדולה[6]. המפגש בחנוכה עם הנר (הכלי בו מונח השמן) והאור – הוא המפגש שבין החומר הנבדל לעצמו עם האור האחדותי.
ככל שנחיה חיי קודש כך נזכה לאחד את כל הפירודים, וכדברי הרב (שמונה קבצים, ג אות ריד): "כל מה שהאדם מתגבר ועולה בקדושה ובתשובה מתאחדים אצלו כל הפירודים, והוא מתחיל להרגיש, איך כל הענינים מתקשרים זה בזה, והכל נשרש בשורש הרוחני העליון. והתביעה הגדולה שנשמתו העליונה תובעת ממנו, שיהיה חי בעולם של אחדות ושל הרמוניה והתאמה, מתחלת היא להתמלאות…".
שנזכה לחנוכה שמח
ערן משה מרגלית, 'משכן שלום'
[חנוכה התשע"ד]
[1] עיין בב"ק ק"ז ע"א. והכוונת הביטוי שיש ופסוק מעניין אחר 'התערב' ובא לו לפרשיה אחרת. ערבוב זה גורם לטשטוש הצביון הפרטי.
[2] שו"ע אורח חיים סימן תרעא סעיף ד: "מילא קערה שמן והקיפה פתילות אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד לא כפה עליה כלי אפילו לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה".
[3] וכך כתב הרב באורות הקודש, ח"ב, עמוד תקע, בפרק הנקרא "התקון העליון" – לט:
עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע.
כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אתד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם, והכל מתקדש.
[4] במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא
גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום … אר"ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום
[5] במדבר פרק ח פסוק ב "אל מול פני המנורה" – וכתב רש"י: "אל מול נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה". "יאירו שבעת הנרות" – וכתב רש"י: "ששה שעל ששת הקנים שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי…"
[6] עיין תניא פרק ל"ב.