בס"ד
לאחר מעמד הר סיני, עולה משה להר לקבל תורה מאת ה' במשך ארבעים יום ולילה. העם שממתין למשה, רואה "כי בֹּשֵש משה לרדת מן ההר" (שמות לב א), וחוטא בחטא העגל.
נתבונן בתגובת ה' לחטא ובדבריו למשה, ותשובת משה אליו (שם פסוקים ט יד):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:
באופן פשוט, נראה שתגובת ה' לחטא חמור זה, הינה רצונו לכלות את ישראל ולהוציא ממשה, שלא חטא, עם חדש. לאור זאת יש להבין את תפילת משה להצלת ישראל. האם משה מסרב לקבל את הרצון האלוקי? האם משה לא מבין את חומרת החטא?!
ואף על פי שבכל עת צרה מצווים אנו לזעוק ולהתפלל לה' לביטול הצרה ולישועה, אין זאת אלא משום שאין אנו למטה, יודעים מה הרצון האלוקי, ומבחינתנו הצרה נועדה לכך שנחזור בתשובה ונתפלל לה', אך כאן שמשה יודע מהו רצון ה', יש להבין מהיכן ידע שיכול להתפלל לבטול הגזרה.
בנוסף, גם המהפך המהיר ברצונו של ה' המופיע מיד לאחר תפילת משה – "וינחם ה' על הרעה", דורש הבנה, שהרי בניגוד לבשר ודם, שלעתים בשעת כעס וכיו"ב, יכול לומר אמירות קיצוניות שיתחרט עליהם לאחר זמן, הרי אצל ה' בוודאי שאין כלל לומר כן.
חכמים במדרש (מדרש רבה שמות מב, ט) מבארים לנו את הדברים, ונעיין בהם.
המדרש פותח בשאלה: "'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם' וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר הניחה לי?".
משה עומד בהר עם ה', הוא אינו מודע כלל לחטא בוודאי לא היה עסוק בתפילה לבטול גזרת ה', מדוע אם כן כהקדמה לדבר ה' שהוא רוצה לכלות את ישראל, הוא צריך לבקש ממשה שיניח לו וייתן לו לעשות כן?!.
לשם הסברת הדברים, מביא המדרש משל ונמשל:
אלא למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון [פירוש: חדר קטן] ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון הניחה לי שאכנו.
והיה פדגוג [פירוש: המחנך של הילד] עומד בחוץ, אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון למה הוא אומר הניחה לי?
אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו לכך הוא מצעק הניחה לי.
כך אמר הקב"ה למשה 'ועתה הניחה לי', אמר משה מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל לפיכך הוא אומר 'ועתה הניחה לי', מיד התחיל לבקש עליהם רחמים, הוי 'ויחל משה את פני ה' אלקיו'.
האבא הוא ה' ומשה הוא המחנך של עם ישראל. האב היה יכול להכות את בנו מבלי צורך ליידע ולערב את המחנך, משום כך כאשר המחנך שומע מבעד למחיצה את המילים "הניחה לי", הוא מבין שעליו לחפש את המשמעות הפנימית שמאחורי המילים, הוא מבין שגילוי הרצון המקדים וקבלת הרשות להכות את הבן, לא נועד אלא בשבילו, בשביל שיפייסנו על בנו.
כך בנמשל המגלה שישראל הם בניו של ה'. ובן אף על פי שחטא לעולם נשאר בן ולעולם רחמי ה' עליו. משה, מבין שבאמת אין ה' רוצה לכלות את בניו אלא גילוי הגזרה, נועד להוביל אותו לפייס את ה'.
לאור זאת, מובנת היטב גם החזרה המיידית של ה' מאותו רצון – "וינחם ה'", משום שבאמת כבר מתחילה, לא רצה ה' לכלות את ישראל.
תכונת הקשבה ופענוח זו שהיתה במשה, נדרשת לכל מחנך ולכל אדם.
כאשר אנו שומעים אמירה מאת הזולת, עלינו לחפש את מה שחבוי מאחורי המילים, ולגלות את המימד הפנימי שמעבר למילים הגלויות.
פעמים רבות נמצא שהשני בדבריו רומז או מבקש מאתנו דברים שונים או הפוכים ממה שנמצא במילים הגלויות.
ערן משה מרגלית
משכן שלום
אדר א התשע"ד