לדרכו של אברהם אבינו "במריבה" הראשונה בתורה
הפעם הראשונה בה מופיע השורש ר.י.ב – מריבה, בתורה – הוא בספר בראשית פרק יג (ז – יא):
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ:
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:
הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:
וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:
לכאורה הגורם למריבה מתואר בפסוקים הקודמים (שם ב-ו):
וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב… וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים… וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:
סיבת המריבה והצורך להפרד הינו 'טכני', המקנה והרכוש הרב של אברהם ולוט לא אפשר להם להמשיך ולגור יחדיו.
אמנם אם אכן זאת היתה הבעיה המרכזית, לא מובן מדוע כבר בתחילת השיחה מבין אברהם שאין אפשרות אלא להפרד מלוט בן אחיו. למה לא ניסה אברהם לפתור את המחלוקת והריב ולהגיע לשלום שיאפשר להם להמשיך לחיות ביחד? שאלה זו מתחדדת לאור הכרתנו עם דמותו של אברהם שהוא איש של חסד המקרב את הבריות תחת כנפי השכינה, ובפרט שאברהם ולוט הם קרובי משפחה!
בנוסף, חכמים למדו שהמילה "הפרד" ו"ויפרדו" רומזת למוחלטות ולעצמה של ההפרדה:
אמר רבי חלבו 'הבדל נא' אין כתיב כאן אלא 'הפרד'
מה הפרדה הזו אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם
מדרש רבה בראשית מא ו
אילו היתה משתמשת התורה בשורש 'ב.ד.ל' היה ניתן להבין שמטרת ההבדלה נועדה רק למנוע מריבות עתידיות, אך עדיין קיימת קרבה ושותפות בין אברהם ולוט, לכן השתמשה התורה בלשון "הפרד" ללמדנו שמדובר בניתוק מוחלט, וכשם שהפרד הינה חיה שאינה יכולה להרות ולפרות, כך אין המשך לקשר. נראה אם כן, שהחלטתו של אברהם להיפרד מלוט, נובעת מסיבה פנימית יותר המובילה את אברהם להחלטתו, וכי הריב שהתגלה רק חשף את הדברים.
ויש להקדים כי התורה 'מדברת' עימנו בשני מימדים, מימד גלוי ומימד נסתר. הרובד הגלוי מציג את המריבה שעל פני השטח – את הבעיה הנובעת מריבוי הרכוש, ואילו חכמים חושפים בפנינו את המימד הפנימי.
על מנת להבין את הדברים נציג מספר שאלות העולות מן הכתובים עצמם:
- בתיאור המקדים למריבה נאמר: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", מה פשר הכפילות והייתור בפסוק – לשם מה יש להוסיף "ולא יכלו לשבת יחדיו" הרי זה כבר נאמר בתחילת הפסוק?
- הכתוב מציין כי היתה מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט – על מה היתה המריבה?
- הכתוב מציין בהקשר המריבה "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ" – מה בא ללמדנו נתון זה?
- ביחס לרועים נאמר "ריב", אך אברהם מדבר על "מריבה", האם מדובר באותו דבר או שיש הבדל?
- מה המשמעות שלוט בוחר ללכת לסדום, ומדוע התורה מיד לאחר פרידת לוט מאברהם וישיבתו בסדום מתארת כי "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד"?
- מה פשר הלשון "ויסע לוט מקדם"?
- מיד לאחר שנפרד לוט מאברהם מתגלה ה' לאברהם, כאמור שם (פסוקים יד – יז),
"וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:
מכך שהתורה מציינת "אחרי הפרד לוט מעמו" מובן שיש קשר בין הדיבור האלוקי ובין הפרידה, שיש קשר בין הפירוד ובין ההבטחה על הארץ לאברהם – מהו?
אין ספק שאילו הבעיה היתה רק ריבוי המִקנה, היו מוצאים דרך להתגבר עליה, אך באמת התורה רומזת לנו שהיתה בעיה שורשית יותר:
וכך כתב המלבי"ם (התורה והמצוה לפסוק ז):
"ולא נשא אותם הארץ' וזה היה משני טעמים א] 'כי היה רכושם רב' וצר להם המקום. ב] 'ולא יכלו לשבת יחדיו', כי לוט התחיל להתפרד מדעות אברהם וממנהגיו, וזה עורר שנאה ביניהם בלב, וכמ"ש 'שנאה תעורר מדנים' (משלי י יב), כי האחים והקרובים ימחלו זה לזה על נזקי שכנים ולא ירע עיניהם זה בזה, רק אם יש שנאה ביניהם תצמיח ריב ומדון, וכן היה פה שעל ידי שנעשה קצת שנאה ביניהם צר להם המקום והקפידו זה על זה, ועל ידי כן "ויהי ריב בין רועי מקנה", שכאשר חדלה האהבה בין האחים, עשה זה פרי בין עבדיהם…[1]
כלומר הכפילות והייתור בפסוק רומזת שהיתה סיבה פנימית שהובילה למריבה, לוט התחיל להפרד מדרכו של אברהם.
ואמנם אע"פ שאין הדברים כתובים במפורש, הרי עצם הבחירה של לוט ללכת דוקא לסדום, למקום שבו חיים אנשים רעים וחטאים, חושפת את אישיותו, שהרי אין אדם נמשך אלא למה שמתאים ודומה לו[2].
חכמים הבינו שהדברים רמוזים בלשון "ויסע לוט מקדם": בפשט הכוונה שנסע ממזרח (המכונה קדם) למערב, אולם המילה 'קדם' מכוונת גם לקדמונו של עולם – לה'. נסיעתו של לוט מאברהם מהווה נסיעה של התרחקות מה'!!! וכלשון רש"י עה"פ: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא בא-להיו".
קדמונו של עולם, הכוונה לה' וגם הכוונה לישראל שקדמו לעולם[3] ומגלים את ה' בארץ – לוט מתנתק מאברהם, הוא לא מבין את קדושת סגולת ישראל וממילא הוא גם מנותק מה'[4].
יש מצבים שאין ברירה אלא להפרד, נשמתו של אברהם וחיבורה לארץ צריכים להופיע בצורה היותר נכונה ושלמה, ואין אפשרות שלוט יפריע ויעכב, משום כך על אף הקושי הגדול של אברהם בדבר, הוא בוחר להפרד מלוט[5]. פרידה זו היא זאת שמאפשרת מיד לאחריה – את ההתגלות האלוקית לאברהם ולהבטחה על הארץ (כפי שרמוז בפסוק עצמו, וכפי שהביא רש"י: "כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו").
לאור הדברים הללו, יובנו דברי רש"י (שם ז; על פי דברי חכמים בבראשית רבה מא ה), וזה לשונו:
ויהי ריב – לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים,
ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל
והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו ואין זה גזל.
והכתוב אומר "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ", ולא זכה בה אברם עדיין.
חכמים הבינו שהריב נובע ממחלוקת תפיסתית, מהבדלי גישות עקרוניות שבין טוב לרע. רועי לוט גזלו ולא הסכימו לקבל את תוכחת עבדי אברהם שנזהרו מגזל.
אילו היתה מתגלית מריבה מקרית על מקום מרעה או באר מים, היה ניתן לשבת ולדבר ולהגיע להבנות, אך מפני שרועי לוט לא הסכימו לקבל את התוכחה, הבין אברהם שאין ברירה אלא להפרד.
והוסיף לבאר מו"ר הרב משה נריה זצ"ל, שעיקר הבעיה היתה בזה שאצל רועי לוט התגלתה 'שיטה' להסבר מעשיהם. הם לא אמרו 'אמנם יש כאן מעשה לא טוב, אבל תעזבו אותנו – זה לא עניינכם!', אלא הם טענו שעל פי המוסר והיושר הארץ שלהם: הם טענו שהיות והארץ הובטחה לאברהם, והוא לא זכה לזרע[6] – הרי לוט הוא יורש הארץ, ומשום כך מותרים הם לרעות בכל מקום שירצו ואין כאן גזל[7].
את זה לא היה מוכן לקבל אברהם, כל עוד לוט היה טפל לדרכו של אברהם היה מקום לשיתוף ולחיבור, אך בשעה שלוט מבקש להעמיד תפיסה אמונית שונה, אזי אין ברירה אלא להפרד[8].
משום כך כאשר מדבר אברהם עם לוט הוא משתמש בלשון "מריבה" ולא בלשון "ריב" הכתובה אצל הרועים, וכהסבר הכתב והקבלה (על הפסוק):
יש הבדל בין ריב ומריבה, ריב שם הפעולה, ומריבה שם הענין שבשבילו הריב.
שאנו מדברים על המקרה שקרה, על הפעולה שנעשתה, יאמר – 'ריב', אך שאנו מדברים על השורש של הדבר, על המניע, על עצם העניין, יאמר – 'מריבה'[9].
אברהם אינו עוסק במקרה שקרה, אלא במניע – אברהם זיהה שנפרדו דרכיו מדרכי לוט, ומשום כך הציע להפרד.
ואמנם למרות הפירוד, לאחר מלחמת ארבעת המלכים עם חמשת המלכים – בהם נשבה לוט, יוצא אברהם במסירות נפש יחד עם חניכיו, להציל את לוט – אין בחירת לוט בסדום משנה במאומה אצל אברהם את רגש האחווה והאחריות המוסרית ללוט[10].
לסיום, אף על פי שבמישור הגלוי הסתיימה הפרשה בפירוד ונראה שלא הושכן השלום, באמת דרכו של אברהם מובילה את המציאות אל השלום, וכך כתב בעל הטורים בפירושו לפסוק י"א:
'ויפרדו איש מעל אחיו: אברם' – סופי תיבות שלום.
לומר לך כדי לעשות שלום נתפרדו. וגם רמז לו שיהיה שלום לבניו…
אכן כעת אנו רואים פירוד, אך התורה רומזת לנו שמהלך זה יביא בסופו של דבר לבניין יותר שלם של המציאות (ולכן הרמז של המילה שלום מופיע דוקא בסופי התיבות של המילים שאחרי המילה 'ויפרדו' – ללמד שהשלום כעת נעלם ורק בסוף יתגלה).
האומה הישראלית צריכה להתברר: לוט נפרד מאברהם וכן ישמעאל נפרד מיצחק, ועשו נפרד מיעקב. אין כאן פירוד אישי אלא הבנה של תפקידם של ישראל ההולכים ונבנים בארצם, והבנה שדוקא מתוך אותו ריחוק תתאפשר הקרנה והשפעה נכונה שתביא את השלום לעולם כולו, ואף בסופו של דבר עתידים 'שתי פרדות' (!!!) להצטרף ישראל מזרעו של לוט – "שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמנית" (ילקוט שמעוני דברים רמז תתח).
אמנם לוט נפרד, אך מחיבורו לבנותיו נולדים עמון ומואב (עיין בראשית יט ל –לח) אשר מהם בהמשך הדורות, ישתלו בעם ישראל שתי נשים שמהם תבנה מלכות ישראל – דוד מרות ושלמה ומנעמה[11].
[1] באופן דומה ביאר הנצי"ב (העמק דבר בראשית יג ו)
ולא יכלו לשבת יחדו. הוא כפל לשון. ובא ללמדנו דלא משום שלא הספיקה מרעה הארץ לצאנם כמו דכתיב (להלן לו ז) 'ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם'. אלא משום שהיו הטבעים רחוקים ולא היה לוט לצוותא לאברם כי אם מרחוק. אבל יחדיו לא יכלו לשבת. ובאשר היה רכושם רב היו מוכרחים לפגוע זה בזה. והיתה פגישת למשא על אברם ומכל מקום לא מצא אברם עדיין לב להגיד לו להפרד עד:
[2] עיין במדרש ב"ר מא ז.
[3] בראשית רבה א ד.
[4] עיין בשיחות הרב צבי יהודה לספר בראשית עמ' 130 – 131.
[5] במדרש (ב"ר מא ח) תואר הקושי של אברהם, שכולו חסד ואהבה, להפרד מלוט: "ר' יודה אומר כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק", דהיינו שאברהם מצידו עובר טלטלה נפשית, מעשה הפירוד עומד כביכול בסתירה לדרכו (וכשם שמעשה העקידה, בונה ומשלים את גבורת נפשו בזה שנדרש לעקוד את בנו).
אך באמת, מוסיף המדרש (שם) שמצד האמת האלוקית לא היתה ברירה אלא לעשות כן: "רבי נחמיה אמר כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו אמר הקב"ה אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו", המבט האלוקי מבין את ההכרח להפרדה על מנת שיוכל אברהם אבינו לירש את הארץ.
[ע"פ ביאור המדרש בספר "זרע אברהם אוהבי" המבאר את פרשיות אברהם אבינו (נ. גאל דור) ושם התבארה הפרשה כולה באורך, עיי"ש].
[6] ומעניין לשים לב שבמדרש הלשון: "ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד למחר הוא מת", וכפי שהובא בתחילה, המדרש שם (אות ו) ביאר שלשון "הפרד" הוא מלשון פרידה. כמבקש לרמוז ולומר – מי שטוען נגד אברהם שהוא פרדה, ומבקש ליורשו, ומנצל זאת לגזל – אין עוד אפשרות שהוא יתחבר עם אברהם ולכן מוכרחים להפרד.
[7] משום כך בסוף הפסוק המתאר את המריבה נאמר: "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ", להדגיש שעדיין לא זכה אברהם בארץ, ולכן בינתיים זה גזל.
[8] עיין בספר 'נר למאור' לרב נריה על הפרשה, ושם התבארו הדברים באורך.
[9] כשם שיש הבחנה למשל בין שיר' ל'שירה'.
[10] כאמור בבראשית פרק י"ד.
[11] יעויין יבמות ס"ג ע"א ומהר"ל נצח פרק ל"ב; ועיין מי מרום לרב חרל"פ, נימוקי המקראות (כר' ה) עמ' מב – מג ד"ה 'ולא נשא' שביאר שכל עוד שלוט היה עם אברהם לא יכלו נשמות אלו לרדת לעולם, ומטעם זה הסכים אברהם להפרד מלוט.