בס"ד כסלו התשע"ד
ערן משה מרגלית, משכן שלום
הקשבה – תכונת הדיין – יודע להקשיב ולפענח את הדברים
על חשיבות תכונת ההקשבה אנו למדים מדברי חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (דף יז עמוד א) העוסקים במידות והתכונות הנדרשות להושבת חכם להיות דיין בסנהדרין:
אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן
לדעת רבי יוחנן, אחת מן התכונות של חכמי הסנהדרין, היא שיודעים "בשבעים לשון" – כלומר שהם מבינים את כללות השפות הקיימות[1]. צורך זה קיים כדי להבטיח שהדיינים ישמעו ויבינו את דברי העדים הבאים בפניהם, בלא צורך לשמיעת הדברים על ידי מתורגמן[2].
במסגרת מאמר קצר זה לא נדון בכל פרטי דין זה וכיצד הובן על ידי הפרשנים השונים שעסקו במספר שאלות מרכזיות, כגון: האם זהו איסור תורה וביחס לאלו דינים נאמר – האם רק בדיני נפשות או גם בדיני ממונות; האם האיסור מתייחס לעדים או גם לבעלי הדין; האם במידה וכן נשמעה העדות על ידי מתורגמן, בדיעבד העדות הינה עדות או שהיא בטלה מעיקרא ועוד.
מקור האיסור לשמוע מפי המתורגמן מופיע במשנה במסכת מכות (פרק א משנה ט): "דבר אחר על פי שנים עדים, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן" ומפשט הדברים נראה אם כן שאיסור זה הינו מהתורה, לפחות ביחס לדיני נפשות.
ובתלמוד הירושלמי (מסכת שקלים פ"ה ה"א – י"ג ע"ב) מובאת ברייתא בה נאמר, שאם בתוך הסנהדרין יש שנים שיכולים לדבר וכולם ראוין לשמוע (כלומר שהשאר רק מבינים אך אינם יכולים לדבר באותה שפה) – הרי זו סנהדרין "ראויה", ואם יש בה שלושה שיכולים לדבר, היא נחשבת במדרגה גבוהה יותר – "בינונית", ובאם ישנן ארבעה, הרי זו כבר סנהדרין "חכמה", וכפי שאכן היו בסנהדרין ביבנה ארבעה חכמים – "בן עזאי ובן זומא ובן חכינאי ור"א בן מתיה (נוסחא אחרת: חנניה בן חנילא)" ומברייתא זו עולה שיש להבחין בין הבנת השפות המאפשרת את היכולת לשמוע ולהבין ובין יכולת דיבור של השפות, ורק לעניין הבנת השפות נדרשו כולם.
הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ב ה"ו) כתב:
כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה נבוני לחש ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:
ומדבריו עולה שיש להתאמץ למצוא אנשים שכאלו שיודעים ברוב הלשונות.
כיצד אדם לומד שבעים לשון, האם מדובר רק בכשרון של קליטה שכלית?
נראה שמעבר לכישורים השכליים, נדרשת תכונה של הקשבה, כלומר רצון אמיתי להבין ולדעת מה יש לזולת לומר לי. אדם שזה חשוב לו – יוכל ללמוד את השפה של השני, ותנאי ידיעת השפה נדרש משום שלסנהדרין יש למנות אנשים ש'יודעים' להקשיב.
תכונת הקשבה זו, בשלמותה כוללת גם הבנה ופתרון של רמזים ודברים נעלמים, וכך מסופר (שם בירושלמי ועיין מנחות ס"ה ע"א), שבבית המקדש היה איש בשם פתחיה שהיה אחראי על ה'קינין' – קרבנות העוף שהובאו לבית המקדש, והוא מונה לכך משום הבין בשבעים לשון וידע להבין ולפתור רמזים ודברים נעלמים. וחז"ל למדו שפתחיה הוא מרדכי ועליו נאמר: "בא וראה מה גדול הוא כוחו של אותו האיש פותח דברים ודורשן [וכפי שרמוז בשמו – 'פתחיה']: יודע בע' לשון" (ירושלמי שם)[3].
וכך מסופר עליו:
א"ר חסדא פעם אחת יבשה ארץ ישראל [ולא צמחה תבואה] ולא ידעו מהיכן להביא עומר [לא ידעו היכן ישנה תבואה שניתן להביאה לקרבן העומר]
והוה תמן חד אילם דהוה יתיב חד ידיה [שהניח יד אחת] על גגות וחד ידיה [ויד שניה] על צריפים אייתוניה קמיה דפתחיה [הביאו לפני פתחיה] אמר להו [אמר לחכמים] אית אתר דמתקריא גגות צריפין או צריפין גגות [האם יש מקום שנקרא 'גגות צריפין' או 'צריפין גגות'?] אזלין לתמן ואשכחון [אכן הלכו לשם ומצאו שם תבואה].
הרי שפתחיה, מעבר לידיעת שבעים הלשונות, ידע גם את השפה השבעים ואחת – "שפת האלמים".
כשרון זה, לא היה חד פעמי, אלא כך גם במקרה דומה הצליח להבין את שפתו של האילם:
א"ר יוסה {ביבן} בי רבי בון פעם אחת נשדף כל העולם כולו [נשדפה תבואת העולם] ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר [תבואה לקרבן העומר] והוה תמן [היה שם] חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה [היה שם ידו האחת על עינו] וידיה [וידו השניה] על סוכרא [על המנעול] אייתוניה לגבי פתחיה [הביאו לפני פתחיה] אמר לון [אמר להם] אית אתר [יש מקום] דמיתקריא [שנקרא] עין סוכר או סוכר עין ואזלון תמן ואשכחון [הלכו לשם ואכן מצאו שם תבואה].
לסיום מספרת הגמרא (שם) על שלוש נשים שהגיעו למקדש על מנת להקריב את קרבנותיהן, וכל אחת נמקה את הסיבה בגינה הגיעה:
ג' נשים הביאו קיניהן אחת אומרת 'לעינתי' ואחת אומרת 'לימתי' ואחת אומרת 'לזיבתי'
הגמרא מבארת כיצד הבינו בטעות הכהנים את כוונת כל לשון, וכיצד ביאר להם פתחיה את הכוונה הנכונה:
זו שאומרת 'לעינתי' סברין מימר [סברו הכהנים שכוונתה לומר] 'שופעת כמעין' [כלומר שהתכוונה לזיבה השופעת כמעיין ומשום כך הביאה קרבנה] אמר לון [אמר להם פתחיה] 'בעיינא' סכנת [כלומר חלתה ונסתכנה בעינה ומשום כך נדבה 'קן' לקרבן להודאה][4].
זו שאומרת 'לימתי' סברין מימר 'שופעת כים' [סברו הכהנים שהתכוונה לומר שהיא זבה ושפעה זיבתה כים] אמר לון 'בימה' סכנת [כלומר הסתכנה בים ומכיוון שנצלה באה להודות].
זו שאומרת 'לזיבתי' סברין מימר 'זבה' ממש [סברו הכהנים שהיא הביאה הקרבן לזיבתה] אמר לון זאב בא ליטול את בנה [אמר להם שהיא התכוונה לומר שבא זאב ליטול בנה, ועל כך מביאה קרבן הודאה].
דומה אם כן שחכמים בקשו בסיפורים אלו, לבטא שמעבר לחכמת ידיעת השפות, עיקר כוחו של פתחיה היה במה שחדר לעומק כוונת המדבר, ומשום כך הבין את השפת האילמים וגם באותן ביטויים המתפרשים בכמה אופנים – ידע לחדור לנפש הדובר ולקלוט את כוונתו.
[1] וזאת משום שהחלוקה היסודית של האנושות היא לשבעים אומות.
[2] רש"י ד"ה 'מפי המתורגמן' – "כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם, דהוה ליה עד מפי עד".
[3] יעויין גם מגילה י"ג ע"ב – שמשום כך ידע על מזימת בגתן ותרש להרוג את המלך אחשורוש.
[4] לפי הבנת הכהנים שאין זה אלא קרבן משום זיבה, על האשה יש להקריב שני עופות – אחד לחטאת והשני לעולה, בעוד שבאמת עליה להקריב שני עופות לעולה – משום שאין זה אלא קרבן הודאה.