בס"ד כסלו התשע"ד
ערן משה מרגלית, משכן שלום
היחס למשבר – להפוך גורל לייעוד – לפרשת ויצא
פרשת ויצא פותחת בתיאור יציאתו של יעקב לחרן – "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח י).
לכאורה היה נכון יותר להשתמש בפועל "ויברח" ולא "ויצא"- וזאת משום שיעקב בורח מפני עשו המבקש להורגו לאחר שלקח ממנו את הברכות, וכפי שרבקה עצמה אומרת ליעקב (שם כז מג): "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה".
מה ההבדל בין 'בריחה' ל'יציאה'?
'בריחה' מבטאת מציאות של בדיעבד הנכפית על האדם, משום כך השימוש בלשון 'יציאה' מבקשת להדגיש התייחסות שונה למציאות זו.
אמנם כלפי חוץ יש כאן הכרח – ובלא שעשו היה מבקש להורגו לא היה יוצא יעקב – אך משהכרח זה התגלה, מבקש יעקב להפוך גורל זה לייעוד, ליציאה שיש בה תכלית ומטרה בפני עצמה.
האדמו"ר מגור ה'שפת אמת' זצוק"ל מבאר את הדברים (ויצא תרס"א ד"ה במדרש):
במדרש 'אז תלך לבטח' (לפסוק משלי ג כג). כי באמת ברח יעקב מפני עשו. אף על פי כן כתיב 'ויצא' 'וילך' לא בלשון בריחה כי הבוטח בה' באמת מבין כי מה' מצעדי גבר ולא יתלה הדבר במקרה זהו בחינת יעקב איש תם כמ"ש רש"י בפסוק תמים תהי'ה קבל הכל בתמימות. ולא נשתנה כלל ע"י בריחה זו וזה מדת השתוות שכתב בחובת הלבבות…
מי שמסתכל בעיניים של אמונה, מי שמלא בבטחון בה', מבין שאין מקריות בעולם, מבין שהצורך לברוח, הוא עצמו רצון ה' ולכן הוא באמת 'יוצא' ולא רק 'בורח'.
עמדה נפשית זו של בטחון, מאפשרת להפוך את הגורל ההכרחי לייעוד. כוח זה נעוץ במידת תמימותו של יעקב "איש תם יושב אהלים". התם מקבל את כל הנהגות ה' בתמימות. דהיינו שמבחינת יעקב מטרת חייו היא לעבוד את ה' ולהדבק בו, ממילא אין אצלו שום הבדל ושינוי האם הוא עושה זאת כאשר הוא במציאות אחת או שניה. זוהי 'מידת ההשתוות' המופיעה בספרים שעניינה היכולת לעבוד את ה' בכל מצבי החיים באותו אופן. (לדוג' היכולת לעבוד את ה' בין אם משפיע לך שפע של עושר ובין אם נטל את ממונך וכיו"ב)[1].
אם נעיין, נראה כי כבר בדברי יצחק ליעקב מופיע השורש לשינוי (שם כח א – ה):
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ… וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.
יצחק אינו מדבר על בריחה, אלא על הליכה – יצחק משנה את מטרת היציאה. היציאה אינה בעיקרה כדי להשמר מפני עשו אלא מטרתה נשיאת אשה והקמת בית ישראל.
ויש לומר שכאשר האדם מצידו מקבל את הנהגת ה' בתמימות, ומוכן מצידו לעבוד את ה' בכל מצב, באמת הוא הופך להיות כלי של ברכה.
שינוי היחס של יעקב (מ'בריחה' ל'יציאה') הוא המאפשר שהאונס יהפוך למקור של ברכה. כלומר אילו יעקב היה ממשיך להתייחס למציאות כאל כורח והכרח, באמת לא היה יכול למצוא בתוכה את אותה ברכה אלוקית – שהיא הרבה יותר גדולה ממה שהיה יכול לחשוב בשעה שעמד מול ההכרח.
רק בעקבות אותו תנועה נפשית של 'ביטול', בעקבות אותה 'הרפיה' מצד יעקב – הוא הופך להיות כלי לגילוי הרצון האלוקי באותה מציאות חדשה, ומסוגל לנצל את המשבר להתחדשות ולידה מחודשת, והוא עתיד לחזור לארץ ישראל עם משפחה גדולה ועושר רב.
יחס נפשי זה ועמדה אמונית זו – היא האתגר בפני כל מי שנמצא במשבר ו/או בכל מציאות חיים שבראיה הגלויה היה מבקש שלא להיות בה – כיצד לצד ההשתדלות להיטיב את המצב, בוטחים בה' וכל עוד אותה מציאות מסובכת מופיעה – עובדים את ה' בתוכה מתוך בקשה להיות כלי להופעת אור ה' דרך אותה מציאות מסובכת, וכשמצליחים בכך, זוכים לברכה מעבר למה שדמינו וציפינו.
[1] מבחינה פנימית, עמדה נפשית זו נעוצה ביכולת של האדם להתקשר בשורש שהוא למעלה מן המציאות החיים הטבעית המוגבלת (וכפי שמבאר שם השפת אמת בהמשך דבריו, עיי"ש).