"דרכיך ה' הודיעני, ארחותיך למדני" (תהילים כה ד)
מאמר זה, מבקש בע"ה לתת מספר עקרונות וכלים ביד הרב – מחנך כיצד נכון וראוי לעסוק בנושא צניעות ושמירת הברית עם תלמידיו.
על מי מוטלת האחריות החינוכית לשוחח עם הבן
מצוות חינוך הילדים ולימודם מוטלת על האב, ובשליחותו, בפועל, לרוב מתחנכים הילדים במוסדות חינוכיים. בגיל ההתבגרות, עובר הנער תהליכים רבים, והשאלה מי ראוי לכתחילה שידבר עם הבן וידריכו, ובפרט בענייני קדושה וצניעות.
מצד אחד, ישנה מעלה בשיחה של האב עם בנו, כך מתאפשר שיח אישי וצנוע, המשדר גם שדר של אמון באפשרות לייצר קשר בין האב לבנו בגיל זה.
אלא שמצד שני, בפועל אנו יודעים שפעמים רבות קיימת מבוכה של הנערים לשוחח דווקא עם אביהם בנושאים אלו, וקל להם לקיים שיח בנושא, עם דמות חינוכית. הקושי נובע הן מצד הנושא, והן מצד תהליכי ההתבגרות שעובר הבן, בהם פעמים רבות, כחלק מבניין אישיותו, הוא מרגיש רצון ל'התרחק' מהדמות האבהית שבבית.
פעמים גם שהבן חושש מפתיחות יתרה עם אביו, משום שאינו רוצה לאכזב ו/או לייצר 'מתח' סביב דברים שמרגיש.
זאת ועוד, האב, לרוב אינו מנוסה בקיום שיחות בנושאים אלו, ואין לו את הידע והניסיון החינוכי הנדרש – ומשום כך ישנה מעלה רבה דווקא בקיום השיח והלימוד בנושאים אלו, דווקא על ידי הרב, המשפיע והמחנך.
משום מורכבות זו, נראה שיש השלמה בשילוב בו כל אחד תורם את חלקו בהתאם ליכולותיו.
כלל ראשון בחינוך – דע את תלמידך
לפני שבאים לעסוק בשאלה מה לומר וכיצד, על המחנך לדעת מה עובר על התלמידים שלו, הן באופן כללי ובאופן פרטני.
תקופת הנערות, היא תקופה משמעותית מאוד בחיי האדם, יש בה שינויים גופניים והורמונליים. הנער מתבגר והופך להיות מילד לנער, הוא מתחייב במצוות, הוא עובר תהליכים נפשיים רבים. זוהי תקופה בה הנער נמצא ב'מתח' לימודי, נדרש להישגים גדולים יותר, נדרש להתקבל למוסדות חינוך וכיו"ב. זוהי תקופה שבה הנער מתחיל לקחת אחריות, לרצות בחרות ומבקש שייסמכו עליו, זוהי תקופה של מרץ ותקופה בה קיימת משמעות רבה למעמד החברתי. זוהי תקופה שפעמים רבות יש בה שינויים במערכות יחסים עם ההורים, לא עוד הילד התמים והמתוק שזוכה לחיבוקים ונשיקות, אלא נער שההורים מצפים ודורשים ממנו וכיו"ב.
כל זה מוביל מצד אחד לחדוות ושמחת נעורים אך מצד שני פעמים רבות מוביל למתחים ולקשיים, להופעה של רגשות שונים כמו רצון להתכנס פנימה, בושה, כעס.
מחנך טוב, ראשית עסוק בשאלה זו ומבקש להעמיק את ההיכרות שלו עם גיל זה. ההיכרות יכולה להיעשות בדרכים שונות, מודעות וחשיבה, למידה של מקורות תורניים ולמידה של תכנים חינוכיים פסיכולוגיים וכיו"ב (בהקשר זה חשוב להדגיש, שלא כל מה שהמורה לומד וקורא הוא צריך לשתף את התלמידים, אך הידע הרחב שיש לו עוזר לו).
שנית, הוא מבקש לשמוע מהנערים עצמם – מה יש להם לספר ולומר על תקופה זו והמאפיינים שלה .
ידיעה זו חשובה הן מצד האמת, כי רק מי שיידע מה באמת עובר על תלמידיו, ידע מה השאלות שמעסיקות אותם ובמה לעסוק עמהם.
בנוסף, רק מחנך שהתלמידים יחושו שהוא באמת יודע מה עובר עליהם, ובמה הם מתמודדים, יראו בו כתובת לצרכים שלהם וירגישו שיכולים לפנות ולשוחח עימו על כך.
יחד עם זאת יש לזכור, כי העולם הגלוי של הדברים הנאמרים בפני כל, הוא רק 'קצה קרחון' לעולם פנימי ונסתר של התלמידים, ולרוב עולם זה נחשף יותר בשיחות אישיות.
באופן מיוחד, דברים אלו אמורים ביחס לצורך של המחנך להבין ולהכיר מה עובר על הנערים בתחום הצניעות והקדושה. ובמיוחד בדור בו קיימים אתגרים רבים בשמירת הצניעות והטהרה.
ההיכרות עם מה שעובר על התלמידים מאפשרת למחנך לתת מענה כלפי כלל התלמידים בכיתה בהזדמנויות שונות, למשל על ידי שהרב בוחר בנושאים מתאימים, ומביא סיפורים מתאימים.
בנוסף, האחריות החינוכית המוטלת על כתפי המחנך היא לזהות סימני מצוקה אצל תלמיד מסויים ובעיקר לדעת מתי נדרשת התייחסות מיידית ונכונה.
ולדוגמא, בחור שמתמודד עם סוגיות של צניעות ומראות אסורות, כבר תקופה ארוכה מתבייש לפנות לרב, לאחר פעמים רבות "שכמעט" אזר אומץ אך נסוג, החליט לפנות לרב. הוא פנה לרב במסדרון בשקט ובהחבא כאשר הרב היה בדרכו לחדר המלמדים. הרב שהיה בהפסקה ושהיה מוטרד בהערכות לשיעור הבא, ענה לתלמיד שאין לו כעת זמן ושהוא מציע שביום שישי, עוד שלושה ימים, התלמיד ייגש אליו. לעיתים התלמיד שוב לא ייגש, לעיתים גם בפעם השניה הרב עסוק. לעתים גם שכבר מתחילה השיחה המיוחלת, התלמיד מתבייש בתחילה לפתוח ולשתף, ובמקום לדבר על הבעיה האמיתית, הוא בשלב ראשון בכלל עוסק בבעיה אחרת.
הרב צריך להיות אומן של הקשבה, אדם שמשדר אני כל כולי פה בשבילך, אני רוצה באמת להבין מה עובר עליך והאם יש עוד משהו שתרצה לומר ולספר.
לפעמים, מחנכים מתוך רצון לעודד ולהביע אופטימיות, מהר מדאי "סוגרים" את השיחה, באמירה בסגנון: "אז אני רואה שהכל בסדר" או "אני בטוח שה' יעזור", מבלי שאפשרו לנער באמת לשתף בקשיים עמם הוא מתמודד, כך מסתיימת השיחה, שייתכן ששוב לא תחזור, מבלי שבאמת הבין הרב את הנער ומבלי שנתנה התחושה לתלמיד שמישהו באמת מבין אותו ועזר לו במצב המסובך בו הוא נמצא.
כלל שני – כבוד, ענווה, אמון ואהבה לתלמיד
מחנך טוב, הוא מחנך שמכיר את מה שעובר על התלמיד מתוך עמדה של כבוד, לא מתוך עמדה של בקורת, והוא מבקש שלא לדון אותו מיד לכף חובה. וכדברי חז"ל אודות מנשה שנגלה בחלום לרב אשי, לאחר שהוא לא הבין מדוע הלך אחר עבודה זרה, ואמר לו מנשה שאין הוא כלל מסוגל להעריך את גודל ההתמודדות, ואילו הוא היה חי בתקופתו, היה הוא רץ אחרי עבודה זרה (?מקור?).
דומה שבתקופה שבה אנו חיים ישנם התמודדויות רבות, שהדור המבוגר כלל לא חווה.
כבוד, הוא גם לאפשר לנער שלא לשתף כאשר הוא לא מעוניין.
כבוד הוא גם להזהר מאוד בכבוד התלמיד, ולא לשאול שאלות מביכות וחושפניות במידה והנער לא בחר לשתף אותנו בהם.
באופן מיוחד מחנכים רבים מתמודדים עם הקושי, כיצד להתייחס לתלמיד שמשתף בשאלות אמוניות שיש לו, כיצד להתייחס לנער ששיתף אותם בנפילות שהיו. האם ניתן להמשיך לראות בו תלמיד טוב, האם אפשר לתת לו ציון והמלצה לישיבה, בשעה שהוא משתף "בחטאים" שהיו לו.
בעניין זה, נביא מדברי הרב חרל"פ זצ"ל (מי מרום ח"ו, מעייני הישועה, פ"ל "קדושת האבות וקדושת הבנים"), שכתב אודות הצורך של האבות (דור האבות הכולל את המחנכים והרבנים) להכיר בקדושת הבנים (הדור הצעיר).
גאולת מצרים קשרה את הבנים אל האבות, "והיה כי ישאלך בנך", והגאולה העתידה תקשר גם את האבות אל הבנים, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" .
ובגאולה זו תתגלה קדושת הבנים שבישראל…ובהגיע הזמן לגילוי אור הגאולה, מחויב כל אחד לשאוב הקדושה מצד הבנים, ויש להאמין ולדעת ברור כי למרות הגוונים החיצונים שישנם בבנים, בפנימיותם הם כלם זרע קדש ואש שלהבת הקדושה הנעלמת בוערת תמיד בקרבם, ועל כל טובי עין הנאמנים לה' מוטלת החובה לגלות את הקדושה הנוראה של הבנים, שדווקא מצד נוראות קדושתה באה בהסתר פנים, והמתעקש בעת ההיא לעזוב את הבנים ולחרוץ עליהם משפט בלתי נכון ולשאוב את הקדושה מהאבות בלבד, את נפשו ונפש כל העולם הוא קובע… קדושת הבנים היא קדושת הגזע, ודוקא בה טמונה הקדושה היותר נשגבה שבישראל, וכל הכופר בישראל וקדושתם הגזעית והנצחית הוא כופר גם בהקב"ה…".
דווקא בשעה שכלפי חוץ רואים אנו נפילות, מוכרחים אנו להעמיק לעומק נשמת התלמיד, ולגלות את עוצם קדושתה.
זה נכון כלפינו, וכאשר אנו נאמין בקדושתם – גם נוכל לעזור להם להאמין בעצמם.
מה לומר ואיך בנושא קדושה ושמירת הברית
בחלק האחרון של הספר מתבגרים יחד, הובאו מאמרים חינוכיים העוסקים בשאלת היחס לקדושה ושמירת הברית ואיך לעסוק בנושא, אמנם שם התמקדנו בעיקר, בשיחה אישית עם הנער בנושא, ולהשלמת העניין נתייחס לשאלה כיצד רב ומחנך עם תלמידיו צריך לעסוק בנושא.
ניגע בכמה עקרונות חינוכיים:
א. נושא הצניעות הוא נושא שבמהותו הצניעות יפה לו, משום כך, קיימת התלבטות מובנת האם ועד כמה נכון לעסוק בנושא זה, בוודאי בפורום כיתתי.
ראשית, עצם העיסוק בפרהסיא בנושא, יכול לשדר מסר הפוך מהמטרה שלנו והיא
להרבות צניעות. אי אפשר לחנך לצניעות וקדושה על ידי חוסר צניעות וחוסר קדושה, לכן נדרשת זהירות רבה בניקיון הפה והלשון מה אומרים ומה לא. יחד עם זאת, היכולת לגעת בנושאים אלו בצורה הראויה מעבירה את המסר לתלמידים שהתורה היא תורת חיים הנותנת מענה והתייחסות בכל תחומי החיים.
שנית, במיוחד בנושא זה צריך לבחון היטב את הרווח והנזק לתלמידים, שלעיתים יש תלמידים שמתמודדים עם מצבים מסויימים ועמם צריך לעסוק בנושא, אך תלמידים אחרים, כלל לא מתמודדים איתו, והפתיחות והשיח יכולה לחשוף את אותם תלמידים תמימים, לנושאים לא רצויים.
וכן יש חשש שעצם העיסוק בנושא הצניעות, יוביל למחשבות וגירוי בנושא.
בספר, בפתיחת הפרק שמירת הברית, הבאנו את הדרכת הנצי"ב, שכתב שהדרכת התורה, בענייני לימוד תורה, לעסוק ולהאמין שהדבר יביא ברכה ולא ח"ו נזק. עיי"ש.
ולהלן נציע דרכים ורעיונות ליישום הדברים.
ב. בגלל הצניעות של הנושא, גם מחנכים ומורים רבים לא קבלו משנה סדורה בנושא. דבר זה מקשה על המורה עצמו לכוון ולהדריך, לכן מוטלת אחריות על המורה ללמוד בעצמו את הנושאים כהקדמה לעיסוק בו עם תלמידיו, ובנוסף – כל מי שמבקש לחנך, עליו באופן אישי לעסוק בתיקון נפשו בנושאים אלו.
ג. מי מדבר עם התלמידים ומה אומר כל אחד:
התלמידים בישיבה, נפגשים עם מספר דמויות חינוכיות: עם הרב והמחנך, עם המשגיח, עם מורים שונים. ראוי שהצוות החינוכי יקיים שיח בו יוחלט מי ידבר עם התלמידים על הנושא.
לעיתים הזמנה של מרצה מחוץ למוסד, המומחה בתחום התבגרות, הן בצד הפיסי והפסיכולוגי, והן בצד הרוחני – יכולה לאפשר פתיחות מיוחדת מצד התלמידים ומהווה השלמה ליכולת לעסוק בנושא.
כמו כן, יש תלמידים שירגישו בנוח לפנות בבקשת עזרה ו/או ברצון לשוחח דווקא עם דמות חינוכית שלהם מן העבר (למשל רב משנה קודמת, שכבר לא נותנת ציון וכיו"ב) – משום כך, במפגשים שלי עם אנשי חנוך, אני מבקש מהם, במפגש הסיום עם התלמידים, להעביר את המסר שהם ממשיכים להיות זמינים לנערים ולהזמין את הנער לפנות גם לאחר שגמרנו ללמד אותנו וגם אם הרבה זמן לא היה בקשר איתנו שירגיש נוח לפנות.
ד. השאלה המרכזית הינה מה אומרים בפורום של הכיתה כולה, בפורום קבוצתי ומה רק שיושבים בקבוצה קטנה ומה רק בשיחה אישית.
ככלל יש דברים שמתאים לפתוח בקבוצה ויש שמתאים לשיחה אישית אחר כך. כאשר עוסקים בדיון כתתי, חשוב להקפיד שלא תהיה חשיפה אישית של תלמיד, אלא רק באופן כללי לדבר על הנושאים.
ה. ניתן להצביע על מספר מסרים חשובים בהם יש לעסוק בהקשר של גיל ההתבגרות וצניעות:
1. לדבר על כוחות היצר, יצירה ונצירה שמתגלים בגיל הנעורים.
2. לדבר על כוח הרצון.
3. לדבר על כך שלא מדובר בניסיון או הכרעה חד פעמית אלא בהתמודדות.
4. לדבר לא רק על חומרת העוונות אלא על הערך הגדול של מי שעומד בניסיון
5. לדבר על כח התשובה – ועל ההכרה בגודל הניסיון של הנערים וכן בגודל אהבה של ה' להם.
ו. כאשר עוסקים בנושא באופן ישיר ומובהק עם התלמידים, נכון להקדים ולומר להם, שכעת הולכים לעסוק בנושא צנוע ורציני, שאנו מדברים עמם מתוך קדושה, מתוך בגרות ומצפים מהם להתייחס כך אל הנושא ובמיוחד שלא להמשיך ולעסוק בו אחר כך, בצורה שאינה ראויה.
ז. לאורך השנה, הלימוד הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, והלימוד סביב פרשיות השבוע והחגים, מזמן אפשרויות שונות להתייחסות לנושאים (למשל דין בעל קרי באמירת דברים שבקדושה וכיו"ב).
כמו כן, לאורך השנה, נכון לעסוק בנושאים שונים בלא צורך לקשר אותם באופן ישיר לסוגיות של התבגרות וצניעות – כגון האמון של האדם בעצמו, כוח התשובה ועוד.
ולדוגמא, לפני ימי החנוכה ניתן לדבר על דחיית סיפוקים-סביב השאלה כמה סופגניות אוכלים, וכך לבנות בתלמידים כוחות נפש שיכולים לתת להם כלים בהתמודדות עם נושאי צניעות וקדושה.
ח. חשוב לזכור שמטרת השיחה מצד המורה היא לתת כלים לנער להתמודד נכון, ולא להיות עסוק בחיפוש מומיו של התלמיד. המורה מצידו צריך לשדר שהוא לא מבקש את החשיפה, אלא רק אם חשוב לנער מצדו. וגם אז ידגיש הרב שזאת כמו פניה שפונים לרופא ויועץ ומגלים לו דברים שיתן עזרה וייעוץ.
ט. אפשר לבקש לכתוב שאלות בצורה אנונימית, והרב יתייחס לאורך השנה לאותם שאלות.
איך אני כרב יכול לעזור לנער שמתמודד בנושאים של שמירת הברית
מחנכים רבים שואלים את עצמם, כיצד ובמה הם יכולים לעזור לנער שמתמודד. ניגע במספר עקרונות ומהם נלמד מה מטרת העזרה שלנו ועד כמה היא חשובה:
א. הידיעה של המחנך עם עצמו, שייתכן והוא יידרש לנושא וייתכן ויפנו אליו ויראו בו כתובת לעזרה – דורשת ממנו ללמוד על הנושא, לדבר עם מחנכים שיש להם ניסיון, וגם בשעה שכבר פונה תלמיד לקבל בעת הצורך הדרכה ועצה נכונה מה לומר ואיך. בבחינת לא הביישן למד.
ב. עצם ההקשבה והתמיכה בנער חשובים ביותר, על הרב לדעת, שעצם זה שהוא מקשיב לנער יש בכך עזרה גדולה לנער, עוד לפני כל תמיכה ומסר חינוכי שייאמר מצד הרב. התלמיד חש ומרגיש שיש לו כתובת שתעזור לו. התלמיד מסוגל "לשחרר" רגשות "ולא להתבשל בתוך עצמו".
ג. תפקיד המחנך לעזור לנער להתמודד עם הדימוי העצמי שלו על עצמו – ועל הקשיים בקשר שלו עם ריבונו של עולם. פעמים רבות נערים מתביישים מעצמם, הם חושבים שהם טמאים ולא רצויים לפני ה', הם מרגישים "אחד בפה ואחד בלב (שהם "צבועים"), ועלינו לחזק אותם בהתמודדות שלהם, ולהסביר להם כמה ה' אוהב אותם, מכיר את ההתמודדויות שלהם ומחכה לתורה ולמצוות שלהם מתוך אמון בהם. ולחזק את ההכרה של הנערים בכך שהם קדושים בכל מצב.
ד. המסר מצד הרב, צריך להיות מצד אחד שלכל קושי ובעיה יש פתרון, ואף בעניינים אלו, אך מצד שני, שלעתים מדובר בדרך ארוכה. הדגש החינוכי צריך להיות, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ושבע יפול צדיק וקם ולדבר על הצורך שלא להתייאש.
ה. תפקיד המחנך להעביר את המסר, שבהתמודדות הזאת מתמודדים עוד הרבה נערים, וזאת משום שלעתים נערים חושבים שרק הם מתמודדים.
ו. תפקיד המחנך לעורר רצון לתשובה, לתיקון, לקבלה לעתיד וכיו"ב.
ז. תפקיד המחנך לעזור לנער, להיות מודע לדפוסים שלו.
למשל – נער שיגלה, שכל פעם שהוא לא מצליח במבחן, זה משפיע על מצב הרוח שלו, וכפיצוי לכך, הוא נופל במראות אסורות. המודעות עצמה יכולה מאוד לנער להשמר מפני המצבים הבאים שיכולים להופיע.
ח. היחס בין העברת ידע ובין היכולת הרגשית להתמודד עם היצר – חשוב להבחין במפגש שבין הרב והתלמיד, בין "העברת ידע", כלומר הסבר מדוע למשל איסור הו"ל הוא איסור חמור, ולימוד המקורות העוסקים בנושא ובאפשרות התשובה מחטא זה, ובין עיסוק בצד הרגשי והנפשי. נערים רבים מאוד שנופלים בחטאים אלו, יודעים היטב שמדובר בחטא חמור, והם מרגישים הרגשות חרטה גדולים ובושה, אך מבחינה מעשית הם שבים ונופלים. הסיבה לכך, אינה נעוצה בחוסר הידע, אלא בקושי הנפשי להתמודד עם דחיית סיפוקים, ובהבנה שסיבות נפשיות, כמו מצוקה או חסך בתחום מסויים, יכול להוביל לנפילה – והדגש צריך להיות מתן מענה דווקא בתחום הרגשי, כחיזוק הבטחון העצמי והערכה העצמית.
ט. במידה והרב מזהה שהמצוקה והבעיה דורשים הפניה לאיש מקצוע וטיפול מקצועי, העזרה של הרב תהיה בהפניית התלמיד לאיש מקצוע. במצב זה, חשוב שהרב ייתן לתלמיד את הפרטים הנדרשים לפניה לאותו איש מקצוע, לעתים נדרש תווך מקדים של הרב ולעתים אף סיוע באיתור מקורות המימון לתשלום.
בהקשר זה חשוב אף להדגיש, שמשהתחיל הליווי המקצועי, אל לרב לבקש מהתלמיד להחשף בפניו ובפרטי העניינים העולים בטיפול, אלא בעיקר לעודד ולתמוך באופן כללי, ובמידת הצורך לוודא שהחיבור בין התלמיד והמטופל עלה יפה או שמא נדרש להפנות לאיש מקצוע נוסף.
פיתוח הקשר של התלמידים עם הוריהם
בשולי הדברים, ניגע בעוד יסוד חינוכי אחד.
האחריות החינוכית של הבן מוטלת על האב המצווה בחינוך בנו, והמחנכים הינם שליחים נאמנים להוציא לפועל אחריות זו. משום כך, מוטלת עלינו אחריות הו ברמה האישית והן ברמת המוסד החינוכי, לעזור להורים ובמיוחד לאבות, לייצר קשר טוב יותר עם בנם.
נביא כמה דוגמאות לרעיונות לקידום קשר זה:
א. ערב מטעם בית הספר, בו מדברים אנשים מבית הספר, רבנים, אני מקצוע – על גיל ההתבגרות. מתוך מטרה להעניק ידע וכלים להורים.
ב. עידוד של בית הספר פעילות של קשר בבית בין הנער לאביו. בהקשר זה, חשוב לתת כלים מעשיים, למשל: לתת דפים וחומר ללימוד משותף. עידוד למי שעושה – למשל בהקשר של הכנה למבחן-מי שלומד עם אבא מקבל 10 נקודות בונוס, ציון במבחן.
ג. הזמנת האבות לבית הספר ללימוד ו/או פעילות עם הנערים לחיזוק הקשר.
השימוש בספר מתבגרים יחד ומילות סיום
הספר "מתבגרים יחד", נועד במקורו, לאבות ונערים. מטרתו היתה לאפשר ולעזור לאבות ללמוד ולשוחח עם בניהם על גיל ההתבגרות והנושאים המעסיקים את הילדים בגיל זה. הספר בנוי מתשעה פרקים הבנויים במתכונת של דפי לימוד של "אבות ובנים" – וכל פרק מתמקד באחד מן הנושאים המעסיקים את הנער בגיל ההתבגרות, כאשר פרקי הלימוד האחרונים עוסקים בנושא הרגיש של קדושת ושמירת הברית ודרכי התשובה מנפילות. בחלקו השני של הספר ישנם מאמרי הדרכה וחומר חינוכי בנושא שמירת הברית ודרכי ההתמודדות, התשובה ועוד.
רב שמעוניין לעשות שימוש בספר עם תלמידיו, מומלץ שיכיר באופן כללי את הנושאים בספר והמקורות שבו, וכך יוכל, בהתאם להיכרותו עם תלמידיו לבחור במה לעסוק וכיצד. לעיתים נכון יהי'ה לקחת דף לימוד כצורתו ואותו ללמד, ולעתים נכון לקחת מקור או שתיים ורק אותם לשלב במהלך השיעור/שיחה.
בתפילה
שנזכה להרבות טהרה וקדושה, מתוך אמון בתלמידנו
ערן משה מרגלית, מגשר ויועץ
ירושלים mishkan72@gmail.com