בס"ד
פעמים רבות במהלך תקשורת בין בני אדם, הם מברכים זה את זה בברכת: "יום טוב", "הצלחה", "מזל טוב" ועוד. מה מקומה של ה'ברכה' במערכת היחסים בין בני אדם? איך הברכה פועלת? מהי ברכת צדיק ועד כמה חשוב לברך ו/או להתברך?
טוב עין הוא יברך
שלמה המלך בספר משלי (משלי כב ט) אמר: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל". פירושו הפשוט של הפסוק, הוא כי מי שהוא נדיב לב ונותן משלו לאחרים יזכה לברכת ה', אמנם חכמים[1] ביארו שהמילה 'יברך', הכתובה בכתיב חסר, ניתנת לקריאה גם בניקוד "יבָרֵך". מי שהוא טוב עין, הוא עצמו מברך את הזולת. ובעצם שני הפירושים הם אחד – שכן מידת 'טוב העין' אינה מתבטאת רק בנתינה של דברים גשמיים כלחם לדל (לעני), אלא גם בנתינה של דברים רוחניים כברכה – שמברך בדיבורו את חברו, ומכח זה שמברך את חברו, הופך האדם להיות כלי שדרכו עוברת הברכה וממילא זוכה לברכה מאת ה'.
וכך ביאר הגר"א את הפסוק "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס" (משלי י ו):
'ברכות לראש צדיק' פירש שהצדיק הוא מברך תמיד לכל אדם כמו שכתוב 'טוב עין הוא יבורך' – אל תקרא גו' ולכן מברך הקב"ה אותו וינוחו ברכות…
הצדיק לעומת הרשע, מברך תמיד ולכן גם זוכה לברכות מאת ה'.
עמדה נפשית זו, של רצון להיטיב לכל ולברך, להיות בעל עין טובה, נובעת מתוך הרצון ללכת בדרכו של ה', שהוא טוב לכל, מתוך שייכות והתאמה בינינו ובין ה' שהוא טוב לכל.
וכתב רבי אליעזר פאפו בספרו 'פלא יועץ' (ערך ברכות): "ראוי להשתדל לעולם לברך את ישראל, אולי יהיה בעת רצון ויעשו דבריו פרות. ולכן גם המתברך הוא יברך ויאמר 'וכן למר'. כידוע מעשה דמיתי בש"ס (מגילה כז ע"ב) דרב ברכה לרב הונא ואקים בה, ואקפד רב על שלא אמר לו וכן למר[2]. ונמצא שאם ברכתו עשתה פרות הרי הוא גומל חסד עם חברו, ועל כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ולמצוה תחשב לו".
'ברכה' במקרא
לשון של 'ברכה' מופיעה בתורה כבר בראשיתה: ה' מברך ביום החמישי את הדגים והעוף, הוא מברך את האדם ביום השישי והוא מברך ומקדש את היום השביעי (בראשית א כב וכח; שם ב ג)[3].
לאחר המבול ה' מברך את נח ובניו (בראשית ט א) ובתחילת פרשת לך לך נאמר (שם יב א-ג):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
חכמים למדו (בראשית רבה; הביאם רש"י עה"פ) מן הלשון "והיה ברכה", שהכוונה שמעתה ואילך ה' מוסר לאברהם את כוח הברכה: עד עתה הברכות היו מסורות בידיו של ה' ואילו עִם הופעת עָם ישראל – ה' נותן בידינו את האפשרות לברך, ומעתה כולנו תלמידיו של אברהם אבינו בעל העין הטובה (אבות פ"ה מי"ט). כן ה' מבטיח לאברהם כי מי שיברך אותו – יתברך, ומי שיקלל אותו – יקולל וכי על ידי עם ישראל תבוא ברכה לעולם כולו.
באופן מיוחד אנו למדים על כח הברכה מיצחק אבינו אשר מבקש לברך את עשו בנו (בראשית כז): הן מצד יצחק – שמבקש לברך את בנו, הן מצד רבקה – שמבקשת מיעקב יגיע במקום עשו להתברך והן מצד תגובת עשו – שמגיע לאחר מכן ומבין שכבר אחיו התברך – צועק צעקה גדולה, מבקש להתברך ונושא קולו בבכי.
אף יעקב מברך את בניו בסוף ימיו (עיין בראשית מט כח) וכן משה מברך את ישראל: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג א) – ולמדו חז"ל שהכינוי המיוחד האמור בפסוק "איש האלוקים" הינו תוצאת הברכה שברך את ישראל[4].
כיצד הברכה פועלת
אמנם יש להבין מה היא הברכה וכיצד היא פועלת, שהרי לכאורה הברכה היא 'בסך הכל מילים'?!
המילה ברכה ובריכה (בריכת מים) הם דומות – כשם שהבריכה מהווה מקום שבו מתכנסים המים, כך הברכה היא ביטוי לשפע שיורד ומתמלא. שאני מברך משהו אני מברך אותו שהוא יהי'ה כלי לשפע שיחול בו.
כמובן שאין האדם מקור הברכה והשפע, אלא ריבונו של עולם, אלא שכך רצה ה' שבני האדם יברכו, וכך כתב רבינו בחיי (דברים לג א): "ואף על פי שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח, י) 'וברכת את ה' אלקיך'…", ומשום כך ה' מצווה את הכהנים לברך מידי יום את בני ישראל[5].
ואמנם אין הברכה אלא מילים, אבל למילים יש כח ועוצמה: שאדם מברך מישהו הוא בעצם מתפלל[6], הוא פונה בתפילה לה' שיברך את חבירו, וככל שהברכה מביעה יותר את רצון ה' ומתאחדת עם הרצון האלוקי כך היא פועלת ומתגלה, בבחינת "ותגזור אומר ויקם לך".
ברכת הדיוט וברכת חכם
משום כך מובן שאינו דומה ברכת חכם וצדיק לברכת אדם פשוט, ולכן בעם ישראל ראו ערך גדול בקבלת ברכה מרב גדול וכיו"ב[7].
ואע"פ כן אמרה הגמרא (ברכות ז ע"א; מגילה ט"ו ע"א) ש"אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך"[8] והביאה שם הגמרא סיפורים על ברכות של גויים שהתקיימו.
וביאר הרב קוק זצ"ל, בעין אי"ה שם (אות סח) את הדברים: "והנה חקק השם יתברך שתועיל תפילה, מפני התכלית המוסרי היוצא מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע". פעולת התפילה היא חוק במציאות, ה' קבע שכשאדם מתפלל זה פועל – משום התועלת המוסרית הצומחת מן התפילה. באופן דומה קבע ה' לעניין ברכה: "וכן חקק שברכה תהי'ה דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלו'ם ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה". שבני האדם יודעים שהברכות פועלות זה גורם להם לברך האחד את השני, זה מוביל ליצירת חברה החיה באחוה ורעות, באשר כל אדם רוצה להתברך מחבירו.
משום כך ניתן להבין מדוע ייתכן וברכה של אדם פשוט תפעל וברכתו תתגלה: "על כן לא תהי'ה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כי אם חק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות, ביחושו המוסרי" ערכה של הברכה אינה רק מצד גודל ערכו של המברך באופן פרטי, אלא ערכה משום התועלת הכללית שנבנית בנפש האנושית שיודעת שהברכות מתקיימות. ואף על פי כן, בוודאי ישנה מעלה בברכה של אדם גדול וצדיק: "אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחק כלל זה במציאות, יהי'ה ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק".
ולכן כתב הפלא יועץ (שם) "וראוי לאדם להשתדל תמיד שיברכוהו, ויברח מאד מלהתקוטט עם שום אדם ולהיות גורם קללה לעצמו… לכן יהיה כל אדם חפץ בברכה, ובפרט לברכת תלמידי חכמים וצדיקים יתאוה לה, ויהא מחזר אחריה, שברכתן קרובה להתקים".
למה לא כל הברכות מתקבלות
לעיתים אנו רואים שאדם קיבל ברכה והיא לא מתקיימת, למה?
אין אנו יודעים להסביר את דרכי ההנהגה האלוקיות, רק נאמר שלפעמים הדבר נובע מפני שה' ברחמיו יודע שמילוי הבקשה כלל אינה ברכה לאדם אלא קללה, ולמשל אדם שהעושר יעמיד אותו בניסיון שיגרום לו להתרחק מה' וכיו"ב. ויש ומיעוט הברכה הוא כדי לזכך את האדם ובכך נפרעים לו עוונותיו שעשה ו/או בכך ממלא את השליחות שבעבורה ירדה נשמתו לעולם.
וכן לעיתים מילוי הבקשה, הוא טוב לאחד אך מביא רעה לשני – ואם כן החשבון הוא יותר מורכב, וייתכן שמשום כך הבקשה לא מתמלאת.
וייתכן והאדם זקוק לעוד זכויות ולעוד רחמי שמים, ושמא האדם עדיין לא גמר את העבודה שהוא עצמו צריך לעשות על מנת לזכות בברכה.
אנו מאמינים שה' מקור הטוב בוודאי רוצה להיטיב, אבל השאלה האם האדם עצמו פתוח לקבלת השפע וכבר הכין את עצמו להיות כלי לברכה.
ויש שהאדם לעיתים נשען יתר על המידה על ברכותיהם של צדיקים ו'שוכח' את מקור הברכות, וה' מחכה שהאדם עצמו יפנה מעומק ליבו אליו, על מנת שיוכל לברכו.
יהי רצון שנזכה לברך ולהתברך.
ערן משה מרגלית, משכן שלום
כסלו התשע"ד
[1] סוטה לח ע"ב; תנחומא וזאת הברכה א; פסיקתא דרב כהנא – נספחים א, פרשת וזאת הברכה. ועיין בנושא זה באורך בפירוש רבינו בחיי לדברים לג א – "וזאת הברכה אשר ברך משה".
[2] פירוש: רב ברך את רב הונא ואותה ברכה התקיימה, הקפיד רב על רב הונא מדוע בשעת הברכה, לא אמר לו רב הונא 'כן יקויים בך', שאם היה אומר כן – ייתכן והיה רב עצמו זוכה להתברך אף הוא.
[3] ובאמת כל הבריאה היא ברכת ה', ומשום כך התורה פותחת באות ב' שהיא לשון ברכה. וכלשון רבינו בחיי (שם): "וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם".
[4] ילקוט שמעוני דברים רמז תתקנ: "שכל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שברכן".
[5] על המתח בין הרצון להתברך מפי ה' ובין מסירת הברכה לכהנים, ניתן ללמוד מדברי המדרש (רבה במדבר יא ב) וזה לשונו:
בשעה שאמר הקב"ה לאהרן ולבניו כה תברכו וגו' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים לכהנים את אומר שיברכו אותנו אין אנו צריכין אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך הה"ד (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו' אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם עמהם אני עומד ומברך אתכם לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו
[6] ושמא נכון לומר שבתפילה יש מעמד של דין ומשפט, תפילה מלשון 'פלילים' – שאני מבקש שיזכה שבדין ואילו ברכה אינה נכנסת בגדרי המשפט אלא אני מאחל שיזכה בשפע ה'.
[7] עיין למשל בבא בתרא (קטז ע"א) : "דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנו'".
[8] וזה לשון הגמרא בברכות שם:
תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקא משמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך: